חרדת מחטים: כשהפחד מנהל את הטיפול הרפואי

יש אנשים שמודיעים כבר בכניסה לחדר: "אני מפחדת ממחטים". אחרים שותקים, מחייכים, ואז מבטלים את בדיקת הדם בפעם השלישית. לפעמים הם עצמם לא מבינים למה הגוף מגיב בעוצמה כזאת לדבר שהם יודעים שיימשך כמה שניות.

פחד ממחטים אינו עניין נדיר. הוא גם אינו נראה אותו דבר אצל כולם. יש מי שחווים בעיקר חרדה: דופק מהיר, מתח, מחשבות על כאב או תחושה שהם חייבים לצאת מהחדר. אצל אחרים מופיעה תגובה ואזו וגאלית, כלומר ירידה פתאומית בדופק ובלחץ הדם שעלולה לגרום לסחרחורת או לעילפון. ההבדל חשוב, כי מה שעוזר לאדם שנדרך מאוד לא תמיד מתאים למי שנוטה להתעלף.

לא כל פחד הוא פוביה. אפשר לחשוש מבדיקת דם ועדיין לבצע אותה. הפחד הופך לבעיה קלינית כשהוא גורם למצוקה חזקה, להימנעות או לדחייה של טיפול רפואי שנחוץ לאדם. אצל מי שחיים עם סוכרת, מחלת כליות, סרטן או מצב אחר שמחייב בדיקות והזרקות חוזרות, המפגש עם המחט אינו אירוע חד פעמי. הוא חוזר שוב ושוב, ולעיתים גם מצטבר.

למה "פשוט אל תסתכלי" לא תמיד עוזר

בזמן בדיקה אפשר בהחלט להפחית כאב ומתח בעזרת הכנה, תנוחה מתאימה, אלחוש מקומי או הסחת דעת. אלה צעדים טובים, ולצוות הרפואי יש אחריות להתייחס לכאב ברצינות. אבל כשאדם נמנע מבדיקות במשך חודשים, עצות נקודתיות בזמן הדקירה בדרך כלל אינן מספיקות.

הטיפול הפסיכולוגי שנחקר יותר מכל הוא חשיפה. בטיפול כזה מתקרבים בהדרגה למה שמעורר פחד: אולי מתחילים בקריאת תיאור קצר, ממשיכים בצפייה בתמונה, בהחזקת ציוד רפואי, ורק בהמשך מגיעים לבדיקה עצמה. הקצב נקבע יחד עם המטופל. המטרה אינה להפתיע אותו או לבדוק כמה הוא מסוגל לסבול, אלא לאפשר למערכת הפחד ללמוד שהמצב ניתן להתמודדות ושאפשר להישאר בו בלי לברוח.

הנחיה קלינית המבוססת על סקירה שיטתית ממליצה על טיפול בחשיפה למבוגרים ולילדים מגיל שבע עם פחד חזק ממחטים. אלא שכדאי לקרוא גם את האותיות הקטנות: איכות הראיות הוגדרה נמוכה מאוד. אצל מבוגרים, למשל, אחד הממצאים על חשיפה פנים אל פנים התבסס על עשרים משתתפים בלבד. נמצא שיפור מיד אחרי הטיפול, אך לא היה ברור שהוא נשמר כעבור שנה. זו סיבה טובה להציע חשיפה, לא סיבה להבטיח שהיא תפתור את הבעיה אצל כל אדם.

למי שיש היסטוריה של עילפון עשויה להתאים גם הרפיית שרירים יישומית. האדם לומד לכווץ קבוצות שרירים כדי להעלות זמנית את לחץ הדם ולצמצם את הסיכון לעילפון. גם כאן בסיס המחקר קטן, ולכן כדאי ללמוד את הטכניקה עם איש מקצוע ולא להסתפק בהנחיה כללית מהאינטרנט. נשימות איטיות עשויות לעזור לחרדה, אבל אצל אדם שנוטה להתעלף לא נכון להניח שהרפיה היא תמיד התשובה.

מה אפשר לומר לצוות

לא צריך להגיע לבדיקה עם נאום. משפט אחד יכול לשנות את אופן המפגש: "יש לי פחד חזק ממחטים, ובפעם קודמת כמעט התעלפתי". כדאי לציין אם עילפון אכן קרה בעבר, מה עזר, ומה החמיר את המצב. אפשר לבקש לבצע את הבדיקה בשכיבה, לא לראות את הציוד, לקבל הסבר קצר בלבד או לעצור לרגע לפני שמתחילים.

אם יש בדיקה קרובה, אפשר גם לברר מראש מה צפוי: מי מבצע אותה, כמה זמן היא אורכת והאם קיימת אפשרות לאלחוש. מידע מדויק בדרך כלל מועיל יותר מחיפוש אינסופי של סרטונים. כשיש זמן, עדיף לטפל בפחד לפני שהופכת כל בדיקה למצב חירום.

אני פוגשת לא מעט אנשים שמתביישים בפחד הזה יותר משהם פוחדים מהמחט עצמה. הם כבר שמעו שהם "ילדותיים" או "מגזימים". הבושה אינה מקלה על הבדיקה. היא רק מקשה לבקש את ההתאמות שיכולות לאפשר אותה.

כאשר הפחד מוביל לדחיית חיסונים, בדיקות, טיפולי פוריות, הזרקת תרופות או טיפול שיניים, כדאי לפנות לאיש או אשת מקצוע שמכירים טיפול בפוביות ובחשיפה. המטרה אינה להגיע למצב שבו אוהבים מחטים. מספיק שהפחד יפסיק לקבל את ההחלטות הרפואיות במקומכם.

מקורות נבחרים

McMurtry CM ואחרים, 2016. הנחיה קלינית לטיפול בפחד חזק ממחטים באמצעות חשיפה. DOI: 10.1080/16506073.2016.1157204

McMurtry CM ואחרים, 2015. סקירה שיטתית של ניסויים בהתערבויות לפחד ממחטים. DOI: 10.1097/AJP.0000000000000273

Duncanson E ואחרים, 2021. סקירת מיפוי על פחד ממחטים בקרב מבוגרים עם מחלות כרוניות. DOI: 10.1371/journal.pone.0253048

World Health Organization, 2019. Immunization stress-related responses.