דימוי גוף והשמנה: כשהמשקל מגדיר את הערך

יש משפטים שאנשים אומרים על הגוף שלהם בשקט, כמעט בלי לשים לב: "איך נתתי לעצמי להגיע למצב הזה", "אין לי משמעת", "כשארד במשקל אחזור לצאת". אלה נשמעים כמו משפטים על מראה או על הרגלים. בפועל הם כבר מספרים סיפור שלם על ערך, אופי והזכות לתפוס מקום.

כאן דימוי גוף והערכה עצמית נפגשים. דימוי גוף כולל את המחשבות, התחושות והרגשות שלנו כלפי הגוף. הערכה עצמית רחבה יותר. היא נוגעת לאופן שבו אדם תופס את הערך והמסוגלות שלו בתחומים רבים בחיים. אצל חלק מהאנשים הגוף הוא חלק אחד בתוך התמונה. אצל אחרים הוא הופך לעדשה שדרכה הם בוחנים כמעט הכול.

החיבור הזה אינו נולד בחלל ריק. הוא מתפתח דרך תגובות בבית, לעג בבית הספר, חוויות בחנויות בגדים, תמונות ברשת ושיחות רפואיות שבהן כל תלונה חוזרת אל המשקל. אחרי מספיק שנים, כבר לא צריך שמישהו יעיר מבחוץ. הקול הביקורתי ממשיך לבד.

כשסטיגמה הופכת לדיבור פנימי

סטיגמת משקל אינה רק עלבון גלוי. היא כוללת גם הנחות על עצלנות, שליטה עצמית, אינטליגנציה או רצינות, שמיוחסות לאדם בגלל גודל הגוף שלו. הפנמת סטיגמה מתרחשת כשהמסרים האלה נעשים חלק מהאופן שבו הוא מבין את עצמו.

מטה אנליזה משנת 2023, שכללה 149 מדגמים, מצאה קשר בין הפנמת סטיגמת משקל לבין דימוי גוף ירוד יותר, מצוקה נפשית, פגיעה בתפקוד החברתי ודפוסי אכילה לא מסודרים. זה בסיס מחקרי רחב, אך רובו עדיין תצפיתי. אי אפשר לקבוע מכל קשר מה גרם למה. סביר שההשפעה פועלת בכמה כיוונים, ושמצוקה קיימת יכולה גם להגביר את הרגישות למסרים על הגוף.

גם לא כל אדם בגוף גדול סובל מדימוי גוף שלילי, ולא כל אדם רזה מרגיש בנוח בגופו. המשקל לבדו אינו מסביר את החוויה. יש אנשים שהגוף שלהם השתנה בעקבות מחלה, לידה, טיפולי פוריות, תרופות או גיל. לפעמים המצוקה נוגעת פחות לגודל ויותר לתחושה שהגוף נעשה זר או בלתי צפוי.

האם צריך לאהוב את הגוף כדי להרגיש טוב יותר

הרעיון של אהבת גוף יכול להיות משחרר, אבל הוא עלול להפוך לעוד דרישה. מי שנמצאת שנים במלחמה עם הגוף לא תמיד יכולה לעבור מיד לאהבה. לפעמים יעד סביר יותר הוא לצמצם את העיסוק, להפסיק להעניש את הגוף ולבנות יחס קצת פחות מאיים כלפיו.

אפשר לרצות לשנות הרגלים או לשפר מדדי בריאות ובאותו זמן לבדוק מה המחיר של ביקורת עצמית מתמדת. שנאה עצמית יכולה ליצור דחף קצר, אבל קשה לבנות עליה טיפול שנמשך שנים. כשההחלטה לצאת להליכה מגיעה מתוך ענישה, כל יום שלא יצאנו הופך לעוד הוכחה לכישלון. כשהיא קשורה לשינה, לכאב או לרצון לפגוש חברה, יש לפעולה הקשר רחב יותר.

מחקרים על חמלה עצמית מצאו קשר בינה לבין פחות בושה ודימוי גוף טוב יותר. קיימים גם מחקרים על התערבויות טיפוליות, אך הם שונים במשך הטיפול, באוכלוסיות ובמדדים. חמלה עצמית אינה טכניקה שמבטיחה לשנות את היחסים עם הגוף. היא יכולה להיות דרך לזהות את הרגע שבו קושי הופך להתקפה על כל העצמי.

אפשר לשאול: כשאני אומרת "אני לא בסדר", למה בדיוק אני מתכוונת? מה אני דוחה עד שהגוף ישתנה? האם יש בגד, בדיקה, צילום משפחתי או מפגש שאני יכולה לאפשר לעצמי עכשיו? לפעמים מדובר בצעד קטן מאוד, אבל הוא מוציא חלק מהחיים מההמתנה.

גם בתוך טיפול רפואי מותר לבקש שלא כל שיחה תצטמצם למשקל. מותר לבקש ציוד מתאים, שקילה בפרטיות והסבר על הקשר בין המשקל לבין הסיבה שבגללה הגעתם. יחס מכבד אינו פרס שמקבלים אחרי ירידה במשקל.

אם מחשבות על הגוף תופסות שעות מהיום, מובילות לבולמוסי אכילה, להגבלה, לבדיקות גוף חוזרות או להימנעות רחבה, כדאי לפנות לאיש או אשת מקצוע שמכירים דימוי גוף והפרעות אכילה. המטרה אינה לשכנע אדם שהוא יפה. לפעמים העבודה מתחילה במקום צנוע יותר: הגוף נשאר נוכח, אבל הוא מפסיק להיות השופט של כל החיים.

מקורות נבחרים

Romano KA ואחרים, 2023. Weight Bias Internalization and Psychosocial, Physical, and Behavioral Health. DOI: 10.1016/j.beth.2022.12.003

de la Piedad Garcia X ואחרים, 2021. Psychological and health-related outcomes of weight bias internalization: a systematic review.

Turk F, Waller G, 2020. Is self-compassion relevant to the pathology and treatment of eating and body image concerns? DOI: 10.1016/j.cpr.2020.101856